הכרעת דין בתיק חע"מ 1435-07

1. נגד הנאשם הוגש כתב האישום המייחס לו עבירה של אי קיום צו שניתן על-ידי בית משפט בניגוד להוראות סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965 (להלן - חוק התכנון והבניה).

2. בישיבת ההוכחות העידה מטעם המאשימה הגב' חגית מנדלוביץ, מפקחת בניה אזורית בעיריית רמת-גן (להלן - מנדלוביץ) ומטעם ההגנה העידו: הנאשם; הילה שילה (רדאי), בתו של הנאשם (להלן - הבת); ארז רדאי, אחיו של הנאשם (להלן - האח); ואיתן כוכבי, קבלן בניין ברמת- גן (להלן- כוכבי).

3. מעדותה של מנדלוביץ ומן הראיות שהוגשו עולה כי ביום 8.4.97, במסגרת ת.פ. 1724/92 בבית המשפט לעניינים מקומיים ברמת-גן (להלן - ההליך הקודם), הורשע הנאשם בהתאם להודאתו בעבירה של ביצוע עבירות הטעונות היתר ללא היתר בניגוד להוראות סעיפים 145(א)(2), 204(א) ו- 208 לחוק התכנון והבניה. בהתאם לעובדות כתב האישום בהליך הקודם, מדובר בתוספת בנייה בשטח של 6 מטרים X 7.30 מטרים והקמת גדרות מבלוקים בגובה של שני מטרים ובאורך של 15 מטרים בצמוד לבית שבבעלותו ברחוב שדרות הקונגרס 32 ברמת- גן. באותו היום נגזר דינו של הנאשם ובית המשפט הורה לו בין השאר להרוס את הבנייה האסורה תוך 10 חודשים (ת/1 ו- ת/2). ביום 5.9.06 ביקרה מנדלוביץ בנכס והבחינה כי הבנייה האסורה, שלגביה ניתן צו בית המשפט בהליך הקודם, לא נהרסה (ת/3 - ת/6).

4. הנאשם אינו חולק על ראיות המאשימה המצביעות על כך שהצו שניתן בהליך הקודם לא קוים, אולם לטענתו ישנם שני טעמים המחייבים זיכויו בדין מהעבירה המיוחסת לו: ראשית, חוסר יכולת מוחלטת מצידו של הנאשם לקיים את הצו ; שנית, קיומה של הגנה מן הצדק הנובעת מאכיפה סלקטיבית ובררנית (יוזכר כי טענה נוספת שהעלה הנאשם ושלפיה צו ההריסה התיישן נדונה כטענה מקדמית ונדחתה על-ידי כאמור בהחלטתי מיום 21.11.11). להלן אדון בכל אחת מהטענות.

הטענה בדבר חוסר היכולת של הנאשם לקיים את הצו

5. לטענת הנאשם, המצב המשפחתי ששרר בינו לבין אשתו בתקופה הרלבנטית מנע ממנו מלבצע את הצו שהוטל עליו. מעדויות הנאשם, אחיו ובתו ומן הראיות שהוגשו לעיוני בהקשר הנדון, ניתן לקבוע את הממצאים העובדתיים הבאים:

(א)   צו ההריסה ניתן ביום 8.4.97 ומועד ביצועו נקבע ליום 8.2.98 (ת/2).

(ב)    בשנת 97 עזב הנאשם את הבית, לאחר שיחסיו עם אשתו עלו על שרטון, והוא עבר להתגורר בדירות אחרות (נ/2 ו-נ/3).

(ג)     ביום 9.12.03 נחתם הסכם ממון וגירושין בין הנאשם לבין אשתו ובסעיף 6 להסכם נקבע בקשר לדירה כי: " הבעל מצהיר בזה כי בית המגורים נקי מכל עיקול ו/או שיעבוד ו/או זכות צד ג', למעט הלוואה מובטחת במשכנתא..... ולמעט הערה לטובת עיריית רמת גן בעקבות חריגות בניה וקיום צו הריסה וכן למעט צו עיקול שהוטל על זכויותיו של הבעל בבית לטובת מר ירון בינדי במסגרת...." (ההדגשה שלי - צ.ע.). בסעיף 8 נקבע כי הזכויות בדירה תעבורנה לאישה. באותו היום, בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב נתן תוקף של פסק דין להסכם (נ/4).

(ד)    ביום 16.2.04 נרשמו הגירושין של הנאשם בבית הדין הרבני בתל-אביב (נ/5).

6. טענת הנאשם בדבר אי היכולת לקיים את הצו מתחילה ונגמרת באמירה כי: "היחסים עלו על שרטון, וככל שחלף הזמן, אני ממש הגעתי למצב של גירוש מהבית ולא יכולתי לפעול ולעשות דבר כדי להמשיך ולטפל בעניין עד כדי כך שחששתי שינקטו נגדי באלימות. אשתי כל הזמן אמרה לי שאם אני אגיע לבית אני אשב בכלא" (עמוד 11 שורה 8). אכן, בנסיבות שפורטו, לא מן הנמנע כי הנאשם נתקל בקושי כלשהו, אשר נבע ממצבו המשפחתי, אולם לא ניתן לומר, כלל ועיקר, כי הנאשם עשה כל שניתן על-מנת לקיים את הצו עד אשר בסופה של דרך הגיע אל מבוי סתום.

מעבר לטענה כללית וסתמית זו, לא הוצגו ראיות בדבר ניסיון כלשהו (אף יחיד ובודד) מצידו של הנאשם לקיים את הצו. הנאשם לא העיד, וכך גם לא בתו ואחיו, על דין ודברים, ישיר או עקיף, בינו לבין אשתו, בקשר לרצונו לבצע את צו ההריסה. עדותו של הנאשם הינה חד משמעית ולפיה לא נקט באף פעולה עניינית בקשר לצו או בלשונו "... בקשר לצו ההריסה לא יכולתי לעשות שום דבר, ולא עשיתי שום דבר. הייתי מנוע מלעשות משהו.....לא יכולתי לדבר אפילו על דברים ריאליים בזוגיות, אז בוודאי לא על זה" (עמוד 12 שורות 13 ואילך).

7. גם הסכם הממון שנחתם בין הנאשם לבין אשתו מחזק את אותה המסקנה. מעבר לציון כי מלוא הזכויות בבית המגורים תעבורנה לאישה (סעיף 7 להסכם נ/4) ואזכור כי קיימת "הערה לטובת עיריית רמת גן בעקבות חריגות בניה וקיום צו הריסה" (סעיף 6 לנ/4) לא נאמר דבר. ניתן היה לצפות, למצער, כי ההסכם יכלול תנאי בל יעבור מצידו של הנאשם שלפיו הזכויות בנכס תעבורנה לאישה רק בכפוף לקיום הצו ההריסה. אין בדברים אלה כדי לומר כי ציון תנאי זה היה פוטר את הנאשם מאחריות, אולם חסרונו מחזק את המסקנה כי הנאשם לא עשה דבר או חצי דבר במטרה לקיים את הצו.

8. גם אם אקבל את הטענה בדבר קושי שנבע ממערכת היחסים העכורה בינו לבין אשתו, עדיין אין המדובר במקרה בו הוכח חוסר יכולת מוחלטת לביצוע הצו. היה על הנאשם, בנסיבות שפורטו, לפנות, למשל, למשטרה ולהתלונן על האיומים הנטענים מצד אשתו ולהסביר כי איומים אלה הם שמונעים ממנו מלקיים את החוק. יתרה מכך, היה על הנאשם להודיע לרשויות התכנון והבנייה כי נתקל בקשיים לקיום הצו ולעתור לסיוען בקשר לכך. ובעיקר - היה על הנאשם להימנע מלהעביר את הזכויות בדירה לאשתו - בשנת 2003 - עד אשר היה משוכנע כי הצו קוים עד תום. פעולות אלה הן רק דוגמא לפעולות שיכול היה הנאשם לנקוט, בזמן אמת, במטרה לנסות ולקיים את הצו. ויוזכר -  הנאשם היה הבעלים החוקי והרשום של הדירה, למעלה מחמש שנים ממועד מתן הצו ועד לחודש דצמבר 2003 ונחשב, לפחות עד לאותו מועד, כמי שיש לו הזכות המשפטית לפעול בכל הנוגע לדירה.

9. ראוי להפנות לדברי בית המשפט המחוזי בע"פ (ת"א) 3877/98 שטורק נגד מדינת ישראל , דינים מחוזי כז(1) 622, במסגרתו נדון עניין דומה לענייננו:

" באשר לטענתו של המערער כי איננו יכול לקיים את הצו משום שההחזקה בדירה הועברה לגרושתו - הטענה מקוממת משום שמאז צו ההריסה ועד למסירת ההחזקה בדירה לרשות גרושתו, עמד לרשות המערער פרק זמן של כ5- שנים לביצוע הצו והוא לא עשה מאום. בתי המשפט כבר חזרו ופסקו שהטענה הזו לא תוכל להישמע, שהרי אחרת אין לדברים סוף. כל אדם שהוצא נגדו צו כזה יכול להעביר את החזקה או את הבעלות לאחר, ובכך לפטור עצמו מקיום הצו. נציין כי צודק ב"כ המשיבה בכך שהמערער לא טען שהעביר את הבעלות בדירה לידי גרושתו, אלא מסר לה את ההחזקה בלבד ולפיכך כמי שבידו הבעלות, עדיין יש לו זכויות וחובות לגבי הדירה."

            סבורני כי דברים אלה יפים, כמעט אחד לאחד, לענייננו.

10. לאור כל האמור, אני דוחה את טענת הנאשם כי לא ניתן היה לקיים את הצו.

טענת ההגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית סלקטיבית